השפה העברית לדורותיה
במשך מאות שנים שימשה העברית בהתכתבויות ובחילופי מכתבים בענייני הלכה (שו"ת – שאלות ותשובות) וליטורגיה (תפילה, טקסים).
בראשית ימי-הביניים לשון הפייטנים בארץ ישראל הייתה עברית; המשוררים בספרד (תור הזהב) כתבו בעברית; ואף פרשני המקרא באירופה כתבו בעברית.
כך, מכשלון מרד בר-כוכבא, בו הפכו היהודים מיעוט בארץ ישראל, שימשה העברית לתפילות, להלכות וליצירה תרבותית, אך לא לשימוש בחיי היומיום.
בעת החדשה (תקופת ההשכלה היהודית ) אברהם מאפו, שחי במאה ה-19 , היה הראשון, שכתב ספרות חילונית בעברית; אך הוא הרבה להשתמש בלשון המקרא.
בסוף המאה ה-19 התחילו ללמוד עברית בארץ ישראל : בירושלים (ביוזמתו של אליעזר בן-יהודה, אשר חידושיו, עיתונו ומילוניו ליוו את תחיית הלשון העברית) ובמושבות העבריות.
במאה ה-20 , בתקופה שבין מלחמות העולם, למדו הילדים היהודים בפולין עברית ברשת בתי הספר של "תרבות"; והם דיברו ביניהם בעברית, הן בלימודים, הן במסגרת תנועות הנוער והן בהכשרות החקלאיות, שהכשירו אותם לעלייה לארץ ישראל.
שפת הפיקוד של מורדי גטו ורשה הייתה עברית.