פנינת הלשון

טעויות נפוצות

שפה הדבורה (משלב לשוני בלתי-פורמלי) אנו לא מקפידים על לשון תקנית, לפעמים כדי שהשיחה תהיה קולחת יותר.

בשפה הכתובה (משלב לשוני פורמלי) עלינו להקפיד על תקינות הלשון, בעיקר לאור העובדה, שאנו מנחילי הלשון העברית.

ברצוני לחדד כמה טעויות נפוצות:

1.      עולים מערביים – יוצאי ארצות המערב: ארה"ב, מערב אירופה (צרפת, אנגליה), בלגיה, הולנד, קנדה, אוסטרליה; להבדיל מיוצאי חבר המדינות  (בריה"מ  לשעבר): רוסיה, אוקראינה, ליטא, לטביה, קזחסטאן, גיאורגיה ועוד, שאינם מערביים.
חבר העמים (מונח ישן):  אנגליה, קנדה, אוסטרליה, ניו-זילנד.

2.      שיעור ממוחשב: שימוש במחשב (מצגות, סרטונים, קטעים להאזנה), אם באמצעות הדיסק הקשיח, הדיסק-און-קי או  דיסק סי.די, ללא חיבור לאינטרנט.
שיעור מתוקשב (מקוון, אונליין) – למידה מרחוק – מטלות לביצוע באינטרנט (במודל או באתרשל "תרגילים מתוקשבים"  או "דלת פתוחה" של משרד הקליטה ועוד).
תקשוב = תקשורת + מחשוב.
שני הסוגים הנ"ל יכולים להיות אינטראקטיביים ולתת לתלמיד משוב (ציון).

3.      מילים לועזיות אפשר לכתוב עם  א'  ובלי  א'  : שתי הצורות נכונות: קלסי / קלאסי ; פונקציונלי / פונקציונאלי ;  רציונלי / רציונאלי ; אופציונלי / אופציונאלי  וכו' ;  אך  א'  תופיע רק אחרי תנועת קמץ.

4.      המונח:  "ברירת מחדל"  משמעותו: האפשרות הראשונה שעולה (במחשב: האפשרות, שנותנת התוכנה, והיא ניתנת לשינוי לפי בחירת המשתמש). רווח השימוש במונח זה במשמעות: האפשרות, שבחרנו בה בלית ברירה (הרע במיעוטו), ואין זה נכון.
המשמעות הנכונה: כאשר עלינו להחליט, מהי השיטה המשתלמת ביותר. אי-בחירה באחת החלופות מהווה  "ברירת מחדל", כלומר, הבחירה שלא לבחור.

5.      בכתיב חסר ניקוד (כתיב מלא) לא מוסיפים ו'  לציון תנועת  0  (או) , כאשר במקור המילה נכתבת בקמץ קטן או בחטף-קמץ בכל הצורות של המילה: תכנית, אמנם, אניה, למחרת, צהריים, יזמה  ( yozma ) וכו'.

6.      בכתיב מלא לא מוסיפים  י'  אחרי אות, המנוקדת בשווא נח: עברית, ללמוד, מכתב, שמלה, דמיון וכו'. כאשר הקורא עלול לשבש את המילה, רצוי להוסיף ניקוד עזר: מנהל  (minhal  ( - להוסיף חיריק מתחת  ל- מ' (כדי לא להגות:  menahel  ) וכן: מחזור (mihzur ) להבחין בינה ובין :  mahzor .

ולסיום – צ'ופר קטן: תוכנה מצוינת לניקוד של  פרופ'  סיון טולדו, להלן הקישור:

http://www.math.tau.ac.il/~stoledo/Tools/Keyboards/

המשך

אותה מילת היחס, אך המשמעות שונה והנטייה שונה:

יסודם של משקלי שמות העצם הוא במקרא.

 אם הדובר הילידי (שזוהי שפת האם שלו)  מכיר במשפט כמשפט, שהמסר שלו  (הרעיון שבו)  ברור לכל דוברי השפה, זהו משפט קביל;  אין זה אומר, שהמשפט נורמטיבי (נכון לפי כללי השפה).
לדוגמה: רוב הישראלים אומרים: יש לי את הספר הזה הרבה זמן. המשפט קביל  בעיני דוברי העברית, אך אינו נורמטיבי, כיוון שהוא סותר את כללי התחביר. מילת היחס:  "את"  אינה יכולה להופיע לפני הנושא של המשפט (הספר) ; היא מופיעה רק לפני מושא ישיר (קראתי את הספר); לכן המשפט התקני הוא: יש לי הספר הזה הרבה זמן (או: הספר הזה נמצא אצלי הרבה זמן).
דוגמה נוספת: בעברית מופיע קודם שם העצם, ורק אחר-כך שם התואר: ראיתי בגן ילדים חמודים. אין זה נורמטיבי, וגם אין זה קביל לומר: ראיתי בגן חמודים ילדים  (בניגוד לשפות רבות אחרות).

הערה: הגדרת מושגים אלה נעשתה על-סמך הקורס: "התפתחות שפה בילדות המוקדמת" בהנחיית דר' עדית שר.