היו פעם שני סוחרים ולהם שתי חנויות, חנות על-יד חנות. אחד היה מוכר שמן, והשני מוכר בשמים.
רק קיר דק (להפריד) בין שתי החנויות.
ערב אחד, (להביט) סוחר הבשמים דרך הקיר הדק ו שחברו (למנות,הווה)דינרים של זהב ו אותם אל תוך מטפחת אדומה.
מנה אחריו גם הוא, ו(למצוא) שהם בדיוק מאה שישים וחמישה.
חשקה נפשו של סוחר הבשמים בזהב חברו.
מה עשה? יצא החוצה ו(להתחיל) צועק: "(לעזור,אתם,עתיד) לי! את כספי (לגנוב) ממני!"
מיד ניגשו אליו שוטרים ו(לשאול) אותו: "במי אתה חושד?"
אמר: "אינני יודע… איש לא בא לכאן משעה ש (לשים)את מאה שישים וחמישה הדינרים שלי במטפחתי האדומה, חוץ משכני זה, סוחר השמן".
(לבדוק) אצל השכן ומצאו אצלו מאה שישים וחמישה דינרים בתוך מטפחת אדומה.
התחיל השכן לצעוק: "כסף זה שלי הוא! אל (לקחת-עתיד,אתם) אותו ממני!" אבל, איש לא האמין לו.
(לקחת) אותו ו(להביא) אותו לבית-הסוהר.
כעבור ימים אחדים (להתחיל)המשפט.
השופט שאל ו(לחקור) את שני החברים, אך לא לא היה יכול להחליט של מי הכסף.
ערב אחד (לצאת) השופט לטייל מחוץ לעיר. (לפגוש) קבוצת נערים ו(להקשיב) לשיחתם.
והנה אחד מהם אומר: "יודעים אתם מה? אני (להיות-עתיד) השופט, ו(לשפוט) בין סוחר השמן וסוחר הבשמים!"
(להסתכל) עמד לו השופט הגדול מן הצד, תחת אחד העצים. ו.
הנערים (לקחת) את החבר שלהם ו(לתת) לו לשבת על אבן אחת, שבאה במקום כיסא המשפט.
שני נערים אחרים באו ו(לעמוד) לפניו. אחד, ש(לשחק) את סוחר השמן, אמר: "מאה שישים וחמישה הדינרים שלי הם!"
והשני, ששיחק את סוחר הבשמים, אמר: "הדינרים שלי הם! אני בעצמי (לעטוף) אותם במטפחתי האדומה, ו(לשים) אותם בארגז. והנה בא הסוחר השמן ו(לגנוב) אותם ממני".
אמר הנער-השופט: "(להביא-אתם-עתיד) סיר של מים חמים ו(לשים-אתם-ציווי) בו את הדינרים! אם (לעלות) על המים כתמי שומן - (לדעת-אנחנו) כי הדינרים הם של סוחר השמן, מפני שהידיים שלו משומנות תמיד.
אם לא - הם של סוחר-הבשמים".
(לשמוע) השופט האמיתי, ומיד ניגש לנער החכם ו(לנשק) אותו על מצחו.
למחרת בא לבית-המשפט ואמר: "(לקרוא-עתיד,אתם) לסוחר השמן וגם לסוחר הבשמים!"
הביאו את שני השכנים לפני השופט, וכל אחד מהם (לספר) שוב את סיפורו.
השופט (להקשיב) ואחר-כך ביקש ש(להביא-עתיד,הם) לפניו את הדינרים, וגם סיר של מים חמים. (להביא-עבר,הם) לפניו.
לקח ו(לשים) את הדינרים בתוך הסיר - ומיד נראו כתמי שומן על פני המים.
השופט קרא לשוטר ואמר: "(להראות-עתיד,אתה) את הסיר לכל האנשים! יראו ויאמרו: דינרים אלה של מי הם?"
(לראות) האנשים ואמרו כולם יחד: "של מוכר השמן! של מוכר השמן!"
אז השיב(=החזיר) השופט את הכסף לסוחר השמן, ואת מוכר הבשמים (לשלוח) לבית-הסוהר.
התחילו כולם לברך את השופט.
אמר להם השופט: "לא אותי צריכים אתם לברך, אלא את אותו נער חכם ש(לפגוש-אני) משחק בשדה".