חמש דרכי תצורה לשמות העצם:
א. על פי משקלים
ב. תוספת של סופיות בעלות משמעות: תקליטן
ג. מילים מולחמות: רכבל
ד. נוטריקון: דו"ח
ה. מילים לועזיות: רדיו, בנק
משקל הוא תבנית, שלכל המלים, המשתייכות אליה, יש סימני היכר קבועים.
1. עיצורי השורש
2. מוספיות (כולל תנועות) זהות
מבנה הברות זהה
במערכת הפועל הבניינים הם המשקלים :
בפועל השתמשנו באותיות: פ.ע.ל כדי לציין את עיצורי השורש
במשקלי השם משתמשים באותיות: ק.ט.ל , גם כדי להבדיל מן הפועל וגם שנוכל לשים דגש בכל אחד מן העיצורים לפי הצורך.
המשקלים השונים נוצרים על ידי שינוי הצורה היסודית, הארכת התנועות, הכפלת העיצור, תחיליות, סופיות ואף תוֹכיות.
המשקלים הם התבניות, שאליהן נוצקו שורשיה של העברית כדי ליצור את מילותיה.
ההגיים ההכרחיים בתבניות, בנוסף על העיצורים, הם התנועות; שהרי בלעדיהן לא יתכן
מבע שלם (בלשונות השמיות אין מבע יכול לפתוח בתנועה ואלם; לאחר העיצור הפותח
חייבת לבוא תנועה). התבנית המינימאלית מכילה תנועה אחת; ושם, הנוצק לתוכה יכיל הברה אחת, כגון: יד, שם, תִֹף , ראש, ח i ל, עיר, שוק וכיו"ב.
בעברית יש קבוצה גדולה של שמות, שתבניתם הייתה בעבר בת תנועה אחת בלבד, והם מתגלים בעברית המקראית במשקל דו-הברתי, כגון: מלך qatl ספר qitl קדש qutl היו השמות הללו חד-חברתיים, כלומר: משקלי היסוד שלהם היו: quds קָדְשְ סִפְּר sipr מַלְכְּ malk; אלא שבשלב מסוים בהתפתחות העברית (בשלב מאוחר יחסית) חדרה לתבניות אלה תנועת-עזר, שבאה לבטל את הצרור (=רצף עיצורים בלא תנועה ביניהם) הסופי, שנוצר בהן משנשלו התנועות הסופיות, שנמצאו בעבר הרחוק בכל השמות (כלומר, malku * הפך ל- malk * וכיו"ב). תנועת-עזר זו הביאה להולדת הברה חדשה; וכך נוצר בשמות אלה משקל דו-הברתי; ואולם הטעמתם של שמות אלה מסגירה את מקורם: לרוב הם מלעיליים (כלומר, ההטעמה נותרה בהם במקום שהייתה מלכתחילה, דהיינו, בתנועתם היחידה) - שלא כרגיל נשמרת בעברית, שהם מלרעיים ברובם. גם נטייתם של השמות הללו מסגירה את מקורם החד- הברתי: מַלְכִּ=מלכ+י י (בצורה הנטויה , כשמוסיפים את צורן הנטיה) לא נוצר צרור, ולכן לא היה צורך בתנועת-עזר לביטולו).
>
יש ששמות חד-הברתיים ביסודם נראים כדו-הברתיים, והטעמתם מלרע, כגון: פְרִי, חֲצִי, חֳלִי וכיו"ב. צורתם היסודית מתגלה בנטייתם בצרוף צורן הנטייה , כמו: פִרִיי, חֶצְי i , חֳלי i ובהטעמתם המלעילית בצורות ההפסק (המילים מוטעמות בפרקי המקרא בטעם אתנח או סוף פסוק) ראה:
פֶרִי, חֵצִי , חֹלֵי . הטעמתם המלרעית נובעת מן הקדמות היחסית ביצירתם . תנועת העזר חדרה לתוכם , לפני שחדרה לשמות האחרים (בשל ה"יוד" שבסופם, כנראה), וכך "הספיקו" להיכלל בתהליך השוואת ההטעמה בעברית למלרע ברוב צורותיה .
ּ
כשבתבנית היסודית שתי תנועות, נוצר שם דו-הברתי ((qatal, כגון דָבָר, זָקֵן, כּחֹל, עָשִיר , עולָם, שָמוּר. לאלה שייכים גם שמות מעין : כסיל, גבול וכיו"ב, מפני שהשווא הרֵישִי שלהם הוא נע, והוא תוצאת היחטפותה של התנועה הקצרה, שהייתה שם פעם.
יש שהתבניות אינן מורכבות מתנועות בלבד. לעתים תימצא בהן הכפלה, כגון, במשקלי קטל קטל , ק.טל וכיו"ב; כמו כן, עשויה להימצא בהן תחילית עיצורית - לרוב מ"ם, נגדך במשקלי מקטל,
מקטל, מקטל; אך גם תי"ו, כגון תפארה, תרדמה וגם יו"ד, כגון, יצהר וגם נון , כגון נצב עשויה להימצא בהן גם סופית עיצורית, שתנועה לפניה, כגון: בנין, קרבן וכן : זכרון ושלטון . למשקל זה יש גם בקבילה לעתים (גם באותו שורש ) תבנית, שבה שתי תנועות, הכפלה באות השורש האמצעית וסופית עיצורית עם תנועה לפניה, כלומר התבנית קטלון, כגון : עצב i ן, דרא i ן (בתשלום דגש), חישבון יב i ן, שממנו: חשבונות (קהלת ז, כט; דברי הימים ב' נו, טר).
מסגרת השם, המורכב מהשורש ומהתבנית, שתוארו לעיל , עשויה להתרחב בהצטרף אליה צורני המין.
בחלק מן המשקלים ניתן להבחין במשמעות מיוחדת להם, כגון, משקלי בעלי המקצוע ובעלי התכונה (טבח, חלש) ; בעלי המומים: עִוֵר, פִּקֵח; המחלות ( צרעת, קרחת ); המכשירים (מִשעָן,ַמלמָד); המקומות (מִבצר, מפל ) וכיו"ב.
אבל יש שמות, שנוצקו באותן תבניות, ואין משמעותם מכילה את היסוד הסמאנטי המיוחד לאותה תבנית; כך, למשל, בצורות דִבֵּר, צלחת ; ויש שמות, שיש בהם אותה המשמעות , אך הם נשקלים במשקל אחר (כגון, צדיק, חסיד, חזק, חלש).
לפיכך, אין לסמוך על המשקל ועל משמעותו בחיפוש אחר הוראתה של מילה. ואולם, יש צורנים, המצטרפים למילה השלמה, ומקנים לה יסוד משמעות נוסף; כזה הוא, למשל, הצורן , "-ִי הנוסף על שמות-עצם בסופם, והופנם לשמות-תואר, שיש בהם התייחסות לעם, לגזע, למקום וכיו"ב ( כגון: ישראל - ישראלי, וכן: אדומי, אפרתי וכיו"ב . כאלה הם גם הצורנים ות/ות, המצטרפים אל השם בסופו ומקנים לו הוראה של הפשטה, כגון: ראשית, שארית, מלכות וכיו"ב (מילים בסופית -ות מצויות בעיקר ברובדי העברית המאוחרת, ונראה, שהם שאולים בה מן הארמית).
-ִי הייחוס שמה הבין לאומי נ סְב ה על פי שמה בערבית; סיומת זו מציינת יחוס והשתייכות במובן הרחב, במיוחד לעם, לשבט, למקום וכו'.
--------------------------------
צורת הרבים של השמות החד-הברתיים הן בזכר והן בנקבה - היא במשקל קְטָלִים/קְטָלוֹת.
צורני נטייה (=צורני דקדוק) – צורנים, שבהצטרפם למילה (=בסיס), משמעותה של המילה אינה משתנה, ולא נוצר ערך מילוני חדש, אך נטייתה של המילה משתנה (אותיות השימוש, סיומות של נקבה, של ריבוי, של שייכות וכד').